התובעים הגישו תביעה לבית המשפט השלום בטבריה היות וחברת הביטוח מיאנה לשלם להם תגמולי ביטוח בגין תאונה שנגרמה לרכב וגרמה לרכב ל"טוטאל לוס" (אבדן גמור).

חברת הביטוח סירבה לשלם למבוטחים את תגמולי הביטוח, היות ולטענתה קיים תנאי המגביל את גיל הנהגים ברכב ל- 24 ומעלה, והואיל ובעת התאונה נהג ברכב אדם שגילו נמוך מ- 24, הרי שלטענת חברת הביטוח אין כיסוי ביטוחי.

מנגד, טענו המבוטחים כי הם מעולם לא ביקשו פוליסה ולא הסכימו להנפקת פוליסה שבה יותנה כי גיל הנהג המורשה לנהוג ברכב יהא מעל 24 שנים.
כמו כן, טענו המבוטחים כי הם מעולם לא קיבלו לידם את העתק של הפוליסה וזו הועברה להם לראשונה רק זמן רב לאחר קרות התאונה.

בית המשפט קבע כי עומדות שתי מחלוקות עיקריות בין הצדדים:

הראשונה, האם הוסכם על התובעים, במסגרת חוזה הביטוח, כי הפוליסה שתונפק להם על ידי המבטחת תכיל את אותו סייג של גיל הנהג (24 ומעלה), כפי שאכן צוין בפוליסה שהפיקה המבטחת.

השנייה, האם הפוליסה נמסרה לתובעים.

החובה הראשונה הינה חובת הגילוי והווידוא- בית המשפט קבע כי על המבטח חלה אחריות אקטיבית להסב את תשומת לב המבוטח לתנאי הפוליסה ולוודא את ערנותו לכך שתוקפה מותנה בתנאים שונים העשויים להגביל את זכותו לשיפוי. נקבע בפסיקה, כי חובה כללית זו תקפה במיוחד כאשר התנאים המגבילים נוגעים לאופן השימוש השוטף במושא הביטוח, כגון זהות המשתמשים וגילם. חובת הווידוא חלה גם במקרים של חידוש חוזה הביטוח (ירון אליאס, דיני ביטוח, מהדורה שנייה 2009, עמ' 671-676).

בית המשפט קבע כי מדובר במקרה בו אין בידי הנתבעים הצעת ביטוח החתומה על ידי המבוטח וגם לא כל אסמכתא כתובה או ראיה מספקת לכך שבמסגרת המשא ומתן בין הצדדים, הוסכם על הגבלת הגיל בפוליסה.

מקרה כזה, על פי הפסיקה, בו להתקשרות בחוזה הביטוח לא קדמה הצעת ביטוח שנחתמה על ידי המבוטח, חלה חובת הווידוא ביתר שאת (ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר, פ"ד מט (2) 749). על כן ולכל הפחות, היה מקום לצפות שיערך תיעוד כלשהו לאותה שיחה טלפונית שעל פי טענת הנתבעים על בסיסה הונפקה הפוליסה האמורה. בהעדר תיעוד ולו מינימאלי, לא עמדו הנתבעים בנטל ההוכחה של חובת הגילוי והווידוא.

החובה השנייה הינה חובת מסירת הפוליסה– סעיף 2(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 קובע, כי "על המבטח למסור למבוטח מסמך חתום בידי המבטח המפרט את זכויות הצדדים וחיוביהם (להלן פוליסה), זולת אם נהוג באותו סוג ביטוח שלא להוציא פוליסה". נטל ההוכחה בדבר המצאת הפוליסה למבוטח רובץ על המבטח, בפרט כאשר הוא מבקש להסתמך על תניה מגבילה המופיעה בפוליסה, כפי שמבקשת המבטחת במקרה דנן (ירון אליאס, דיני ביטוח, שם בעמ' 680).

בית המשפט הוסיף וציין, כי בעוד שאין באפשרות התובע (המבוטח), מטבע הדברים, לספק ראייה תומכת לטענתו שלא קיבל את הפוליסה לידיו, הנתבעת כמבטחת יכול בנקל ובעלויות זניחות לדאוג לכך שתהיה ברשותה אסמכתא שהפוליסה נשלחה למבוטחה, ובכך לסתום את הגולל על התדיינות בשאלה האם הגיעה הפוליסה לתובע והאם ידע התובע אודות התנאי (ת"א (שלום ת"א), 40954/04 נשיא נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (2007) פורסם במאגרים המשפטיים [פורסם בנבו]).

במקרה הנדון, אין בידי חברת הביטוח כל אסמכתא שהיא – לא מזכר על שיחה טלפונית, לא תרשומת, לא תיעוד משלוח בפקס, בדואר, במייל או בכל אמצעי אחר ולא כל מסמך שהוא החתום על ידי התובעים – לכך שהוסכם שהפוליסה תחיל הגבלת גיל ושהנתבעים וידאו שהמבוטח (התובעים) ערים לתנאי זה ולהשלכותיו, ולכך שהפוליסה – המקורית או המחודשת – שבה צוין סייג הגיל, נמסרה למבוטח.

בית המשפט קבע, כי הנטל להוכיח כי הפוליסה הומצאה למבוטח רובץ על המבטח, וודאי כאשר הוא מבקש להסתמך על תניה מגבילה המופיעה בפוליסה. בהקשר זה נקבע בפסיקה, כי אין להסתפק בעדות בדבר הנהלים הכלליים של המבטח בנוגע להמצאת פוליסות, אלא יש להראות שהפוליסה הגיעה אל המבוטח הספציפי (ירון אליאס, דיני ביטוח, שם בעמ' 680).

בסיכומו של דבר, בית המשפט קיבל את תביעת המבוטחים והורה לחברת הביטוח לשלם להם את תגמולי הביטוח.

[ת.א. (שלום טבריה) 47105-12-10 עובדיה דדון ואח' נ' עמוס גלם ואח']