תקדים משפטי- בית המשפט העליון קבע כי חברת הביטוח תפצה את המבוטח למרות שהתכשיטים שנגנבו ממנו לא היו בכספת בהתאם להוראות הפוליסה.
במסגרת תקדים משפטי, קבע בית המשפט העליון כי אי נקיטת אמצעי מיגון אינה גוררת באופן אוטומטי שלילה של הכיסוי הביטוחי.
המבוטח ביטח את דירתו אצל חברת הביטוח בפוליסה שהתחדשה מדי שנה. בתקופה הרלוונטית, התווסף לפוליסה תנאי לפיו על המבוטח להחזיק את התכשיטים המבוטחים בכספת ביתית. כספת זו הותקנה בדירת המבוטח.
לביתו של המבוטח אירעה פריצה בעת שהתכשיטים המבוטחים לא היו בכספת וכתוצאה מכך התכשיטים נגנבו.
חברת הביטוח סירבה לשלם את תגמולי הביטוח. לפיכך, המבוטח הגיש תביעה לבית משפט השלום. התביעה נדחתה.
ערעור שהגיש המבוטח לבית המשפט המחוזי, התקבל.
לפיכך, חברת הביטוח הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בשאלה היא האם אי קיום הדרישה להחזקת התכשיטים בכספת בעת הגניבה היא "תנאי מוקדם" אשר הפרתו גוררת העדר כיסוי ביטוחי מוחלט, או שמא חל בעניין זה סעיף 21 לחוק חוזה ביטוח, שעל-פיו הפרה של דרישה שעניינה נקיטת "אמצעי להקלת סיכונו של המבטח" עשויה לגרור תגמולי ביטוח מופחתים, בהתאם להסדר התשלום היחסי המעוגן בסעיף 18 לחוק.
בית המשפט העליון דן בבקשת הערעור של חברת הביטוח ולבסוף דחה את הערעור.
בית המשפט קבע (בין היתר), כי התוצאה העולה במשולב מסעיפים 21 ו-18(ג) לחוק חוזה הביטוח היא שאי-נקיטת אמצעי להקלת סיכונו של המבטח בזמן שנקבע לכך אינה גוררת, באופן אוטומטי, שלילה של הכיסוי הביטוחי, אלא הפחתה יחסית של שיעור התגמולים– ע"פ היחס בין דמי הביטוח ששולמו לבין דמי הביטוח שהיו משתלמים במצב שבו לא ננקט האמצעי, והכול בכפוף למצב שבו אף מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה שאינו מחייב נקיטת אותו אמצעי.
הסדר זה מהווה דוגמא חשובה למגמתו הצרכנית של החוק, הבאה לחזק את מעמד המבוטח מול המבטח. כפי שעולה מדברי ההסבר לחוק, חיזוק מעמד המבוטח מתבטא, בין היתר, במספר הוראות המרככות את הגישה של 'הכל או לא כלום' ומביאות לכך ש"חטא" שחטא המבוטח – אינו משחרר את המבטח מחבותו כליל אלא רק מפחית את תגמולי הביטוח.
עוד קבע בית המשפט העליון, כי עמדת חברת הביטוח, לפיה הפקדת התכשיטים בכספת היא מעין "תנאי מוקדם" לתחולת חוזה הביטוח, אינה יכולה להתקבל.
התפיסה לפיה דרישות מסוימות מן המבוטח הן "תנאי מוקדם" מרוקנת למעשה מתוכן את ההסדר החקיקתי הקבוע בסעיפים 18 ו-21 לחוק, הסדר שנועד למנוע שלילה "אוטומטית" של דמי הביטוח ממבוטחים אשר לא עמדו במי מדרישות הפוליסה בהתייחס להקלת הסיכון. היא סותרת לכאורה את תכליתו הצרכנית של חוק חוזה ביטוח. למעשה, היא אף אינה מתיישבת עם לשון החוק, בשים לב לכך שסעיף 21 הוא קוגנטי ושעל סעיף 18 ניתן להתנות רק לטובת המבוטח.
סיכומו של דבר, בית המשפט העליון קבע, כי המבוטח הפר את תנאי הביטוח ולא נקט באמצעים להקלת הסיכון שאותם נדרש לנקוט. בין הפרה זו לבין גניבת התכשיטים הוכח קשר סיבתי. משלא עמדה חברת הביטוח בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה כי היא זכאית לסעד התשלום היחסי הקבוע בסעיף 18 לחוק חוזה הביטוח, הרי שעליה לשלם את מלוא סכום הנזק למבוטח.
[רע"א 3260/10 חתמי לוידס נ' אליהו סלוצקי]